Notice: unserialize(): Error at offset 13 of 19 bytes in /home/deg/domains/deg.co.il/public_html/includes/bootstrap.inc on line 566  האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים | שאלות ותשובות
האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים
בית | שאלות נפוצות

שאלות ותשובות

השאלות והתשובות הבאות לקוחות מתוך המאמר "האם תרופות תהיינה בטוחות אם לא ינסו אותן תחילה בבעלי חיים?" - סדרת שאלות ותשובות, שהופיעו באתר של הארגון "אירופאים למען קידמה רפואית" ("Europeans for Medical Progresss") – עמותה ללא כוונת רווח של רופאים ומדענים, שמרכזה בלונדון.ניתן למצוא את הטקסט המקורי בכתובת http://www.curedisease.net/faqs/index.shtm
תרגום: ספי הורוביץ / עריכה: יריב גלבוע / רשימת מקורות

למעשה, תרופות היו נעשות בטוחות יותר לשימוש לו שלב הניסוי בבעלי חיים היה מבוטל כליל.
מחקרים רבים הראו כי הניסויים בבעלי חיים צפו נכונה עבור בני האדם בדיוק הנע בין 5% ל-25% בלבד. הרבה פחות מהסיכויים בהטלת מטבע.
כאשר חוקרים בודקים חומרים העשויים להועיל, לבעלי חיים ממין מסוים, הם מקבלים משוב רב ומשמעותי לגבי יעילות החומרים בקרב המין הנדון. אולם, התוצאות משתנות באופן דרמטי עבור מינים שונים של בעלי חיים, ולא קיימת אף שיטה מהימנה כדי לחזות את התוצאות עבור בני אדם.

חומרים העשויים להציל חיי אדם רבים אינם מקבלים אישור מכיוון שהסבו נזק לבעלי חיים בעוד חומרים אשר הועילו לבעלי חיים אכן זוכים לאישור, כשאלה לעתים מזיקים ואף הורגים בני אדם.
למעלה מ-10,000 בני אדם מתים בבריטניה לבדה מדי שנה מתופעות לוואי הקשורות בתרופות עם מרשם – כיום גורם המוות הרביעי בהיקפו בעולם המערבי. בארה"ב מדובר בכ-100,000 בני אדם בשנה.

משכך כאבי הפרקים ויוקס (Vioxx), שירד מהמדפים ב-2004, גרם לכ-320,000 מקרי התקפי לב ושבץ בקרב נוטליו, מהם כ-140,000 היו קטלניים. ניסויים שנעשו בבעלי חיים כשלו בחיזוי תוצאות הרות אסון אלו, שככל הנראה יכלו להימנע או לכל הפחות לקטון בהיקפן לו השתמשו באלטרנטיבה של מחקר מודרני, רלוונטי יותר, המבוסס על בני אדם, בעזרת שבבי דנ"א., רקמות אנושיות וטכנולוגיות רבות אחרות הזמינות בימינו.

החברה הבריטית "פארמאג'ן" משתמשת אך ורק ברקמות אנושיות במחקריה ופיתוחיה, על רקע תפישת עולמם, לפיה "זרם אדיר של מידע חדש אודות הגנום האנושי הופך את המחקר הרפואי בבעלי חיים למיותר. כאשר יש בידך מידע על הגנום האנושי, מה הטעם לחזור לבעלי חיים?".

רבות מהתרופות הנפוצות ביותר, עשויות להיות די מזיקות לבעלי חיים. כך עולה חשש הגיוני, לפיו הניסויים בבעלי חיים מונעים מאתנו לגלות תרופות חיוניות, כפי שאמר פרופ' דלורי בעבר:
"לגבי הרוב המכריע של סוגי המחלות, המודלים בבעלי חיים הם או לא קיימים, או גרועים ביותר. [אנו מסתכנים ב] התעלמות מתרופות יעילות כיוון שאלה אינן עומדות בקנה אחד עם המודלים הנפוצים במחקר בבעלי חיים." [2]

92% מהתרופות החדשות נכשלות במבדקים קליניים, לאחר שעברו את כל מבדקי הבטיחות בבעלי חיים. תרופות רבות המגיעות לשוק מורדות מהמדפים או מתויגות מחדש בעקבות סדרה של תופעות לוואי לא צפויות. הסתמכות על נתונים מבעלי חיים מאפשרת לחברות התרופות להימנע מההוצאות הכרוכות במחקרים קליניים מקיפים יותר ואיכותיים יותר. 

השאלה המובאת כאן מניחה באופן שגוי כי ניסויים בבעלי חיים הם אלה שהביאו להתפתחויות רפואיות בעבר. למעשה, אבני הדרך האמיתיות של המחקר הרפואי התבססו על שיטות המחקר הבאות, שאינן קשורות בבעלי חיים, וסביר להניח שגם אלה העתידיות יתבססו עליהם:
* מחקר חוץ גופי (במבחנות) שימש כאמצעי בתגליות רבות, אנטיביוטיקות רבות, למשל, גילוי מבנה הד.נ.א., כמו גם הרכבת כל החיסונים הקיימים כיום, כולל פוליו, דלקת קרום המוח ועוד.

* ענף האפידמיולוגיה (חקר נושאי בריאות בקרב אוכלוסיות גדולות) גילה, למשל, כי חוסר בחומצה פולית גורם לפגמים בעוברים, עישון גורם לסרטן הריאות ועופרת מזיקה למוחם של ילדים.

* נתיחות שלאחר המוות אחראיות חלק רב מן הידע של הרפואה המודרנית, כך למשל כיצד לתקן מומי לב מולדים.

* מחקר גנטי הראה כיצד גנים הם הגורמים למחלות מסוימות. שבבי דנ"א מאפשרים לרופאים לרשום את התרופה המתאימה בדיוק למטופלים מסוימים, ובכך למנוע מהמטופלים שורה של תוצאות לוואי לכימותרפיה, למשל.
* מחקרים קליניים של מטופלים העניקו לנו את רוב הטיפולים והתרופות של היום – כולל טיפולים לעין עצלה, או הידע כי ניתן למנוע את הדבקת הוולד בנגיף ה – HIV על ידי אמו.

* רקמות אנושיות הנן נדבך חיוני בחקר מחלות אנושיות ובדיקת תרופות – רקמות של בעלי חיים שונות באופן מכריע.

* קיימים כיום מודלים מחשביים מתוחכמים ביותר, עם איברים אנושיים וירטואליים ומערכת מטבוליזם וירטואלית אשר צופים תופעות לוואי בבני אדם טוב יותר מכפי שניסויים בבעלי חיים יכולים.

* התקדמות טכנולוגית אחראית באופן ניכר לרמת הטיפול הרפואי הגבוה יחסית לו אנו זוכים כיום, כולל סריקות PET ו-MRI, אולטרה-סאונד, ניתוחי לייזר, השתלות, איברים מלאכותיים, קוצבי לב, או אפילו תיקון עמוד שדרה חצוי בעוברים.

* תאי גזע כבר הביאו לתוצאות בקרב ילדים חולי לוקמיה, וצפויים להיות חוד החנית של הרפואה בעתיד. 

בעוד שלכל התאים בבעלי החיים השונים מאפיינים דומים – גרעין, מיטוכונדריה, נוזל התא ורבים נוספים – כיום אנו יודעים שגם ההבדלים הדקים ביותר בין תא אחר למשנהו קובעים כיצד יגיב תא מסוים של בעל חיים מסוים למזון, סביבה – ותרופות. ניסויים כושלים בבעלי חיים הוכיחו באופן שלא משתמע לשני פנים כי הבדלים זעירים עשויים למנוע מחלות במין מסוים, ולגרום למחלות במין אחר.

גם ההבדלים הזעירים ביותר בין בני אדם לבעלי חיים מובילים לשגיאות קטלניות כאשר מחילים מידע אודות בעלי חיים, על בני אדם. הקולטנים שעל פני תאי הדם הלבנים, למשל, מותירים את בני האדם פגיעים באופן ייחודי לאיידס.
אפילו ה'תנ"ך' של חסידי הניסויים בבעלי חיים, המדריך למחקר ניסויי בבעלי חיים, מציין:

"יהיה זה בלתי אפשרי לתת מערכת חוקים כללית מהימנה באשר לנכונות ההחלה של עובדות רפואיות של מין מסוים, אודות מין אחר. [הדבר] יכול לעבור אימות אך ורק לאחר ביצוע מבחנים ראשוניים במין היעד [בני אדם]. החלה של עובדות על מין אחד לגבי מין אחר, לעד תהיה עניין אותו ניתן יהיה לעשות ולהבין רק בדיעבד." [3]

הטענה מניחה כי שיטות מחקר חוץ גופי, על אף היותן חשובות, לא יכולות לחזות את אשר יקרה במערכת חיים שלמה, ובצדק. אולם, ניסיון העבר מוכיח כי התוצאות שמביאים הניסויים בבעלי חיים הן אפילו פחות אמינות – הן חוזות תוצאות נכונות עבור המין הנבדק, לא עבור בני אדם.

בהנחה כי המערכות המטבוליות שונות ממין אחד לאחר, מידע שנאסף מניסויים בבעלי חיים הוא חסר כל ערך חיזויי והוא לחלוטין לא מדעי כשהוא מוחל על בני אדם. לעתים קרובות, חומרים שנמצאו יעילים עבור בעלי חיים, הנם חסרי כל השפעה עבור בני אדם, ולעתים הם אף מזיקים.
על ידי שימוש במחקר חוץ גופי ובאמצעות טכנולוגיות חדשות, ניתן לדמות את סביבת החיים בגוף האדם בצורה טובה יותר באופן ניכר לעומת חיית מעבדה. כל תרופה חייבת בסופו של דבר להיבדק על בני אדם, ובני אדם אלה הם חיות מעבדה בדיוק כמו אותם בעלי חיים הנבדקים. אותם "שלבים קליניים" בבדיקת תרופות, כפי שהם נקראים, חושפים את הנבדקים למינון נמוך של התרופה, בודקים את תגובתם, ומגדילים באופן הדרגתי את המינון.

מבדקים קליניים ומבדקים פוסט-ניסויים בבני אדם, כמו מחקר אפידמיולוגי או מעקב על התרופה לאחר הפצתה, נותנים בדיוק את מה שניסויים בבעלי חיים אינם מסוגלים לתת – מדידה מדויקת ב-100% של התהליך המטבולי בבני האדם.

העיקרון הרפואי הקרוי "חוק קארנופסקי" קובע כי כל חומר עשוי לגרום למומים בעובר אם הוא ניתן למין הנכון, בשלב המתאים בהתפתחותו, ובמינון המספיק. מלח שולחן, או אפילו מים עשויים להביא לאפקט זה במינים מסוימים, במינון מסוים. מכאן, שהמדע אומר לנו בפירוש כי כל תרופה עשויה להביא לפגמים בעובר במינים מסוימים. [4]

כמו כן, חומרים שגורמים למומים בעובר של זן מסוים, עשויים להיות בעלי השפעה מזערית או חסרי השפעה כלל עבור זנים אחרים של בעלי חיים. [5] מתוך כ-1,200 חומרים הידועים כגורמים למומים בעובר, רק כ-300 הוכחו כמשפעים על בני אדם. [6] כפי שמציין הספר "מומים בעובר הנגרמים מכימיקלים":

"ב-10 זנים של חולדות, 15 זני עכברים, 3 זני אוגרים, 8 מינים של קופים, שפנים, כלבים, חתולים, ארמדילים, חזירים קוויות וחמוסים, להם ניתן תלידומיד (חומר הגורם למומים בעוברים בבני אדם), מומים בעוברים אירעו באופן חלקי ביותר בלבד." [7]

חולדות, חיות מעבדה פופולריות, נמצאו פגיעות כמעט לכל הכימיקלים הגורמים למומים בעובר בבני אדם. אולם, החולדות סובלות ממומים לעוברם גם בעקבות חשיפה למאות תרופות המשמשות בבטחה בני אדם!
אם הכימיקלים הגורמים למומים בעוברי חולדות אינם מזיקים לבני אדם, אז אין משמעות או תועלת בניסויים הנערכים בהם.

 

פרופסור ד. פ. הוקינס מסביר: "מרבית המחקרים על חומרים רעילים לעובר בשלב טרום הלידה נראים כמכוונים יותר למתן הגנה רפואית ומשפטית לחברות הרוקחות והגנה פוליטית למערכת הרגולציה הבריאותית מאשר לחיפוש אחר מידע חדש שיהיה בעל ערך רפואי עבור בני האדם." [8]

כפי שחוק קארנופסקי מניח, חוקרים יכולים בסופו של דבר לגרום למומים בעוברים של בעלי חיים באמצעות חומרים המביאים לאפקט דומה בבני אדם, אך לשם איזו תכלית? ניסויים בבעלי חיים שאינם מביאים ליכולת לחזות את הקור לבני אדם בצורה טובה, הנם חסרי ערך עבור בני האדם.

למעשה, הניסויים בבעלי חיים רק עיכבו את החיסון הזה, במשל המחצית הראשונה של המאה ה-20.
כאשר מחלת הפוליו הופיעה לראשונה בסביבות שנת 1835, היא שיתקה והרגה במהירות את אלה שחלו בה.

ב-1908 נמצא נגיף החשוד בגרימת המחלה, ומדענים החלו לעבוד על פיתוח חיסון נגדו. הערה: בפיתוח חיסון, הכרחי לדעת כיצד הזיהום חודר לגוף. למרבה המזל, פתולוגים גילו את נגיף הפוליו במעיים של בני אדם כבר ב-1912, רמז לכך שהוירוס חודר לגוף דרך מערכת העיכול.

ובינתיים, הצליחו חוקרים להדביק קופים בפוליו. אבל בגלל שקופים נדבקים בפוליו דרך האף ולא בדומה לבני האדם - דרך הפה, ניצחון זה רק דחה את הפיתוח של חיסון יעיל במשך עשורים.

באופן תמוה, בחרו החוקרים להתעלם מאופן חדירת הנגיף לגוף האנושי, והסתמכו על המידע אודות אופן ההדבקה בקופים!
זה נכון ש"חיסון" הופק בעקבות ניסויים בבעלי חיים, אך היות והוא יוצר מרקמות קופים, ה"תרופה" גרמה למותם של 6 בני אדם, ולשיתוקם של 12 [9], ונזנחה.
מחקר נוסף בבעלי חיים הוביל לפיתוח טיפול דרך האף, מה שרק גרם לנזק לחוש הריח אצל הילדים שטיפול נוסה על ידם. [10-11]
ב-1941, ד"ר אלברט סאבין ביצע מחקר בגופות של בני אדם, ושלל באופן סופי את תיאוריית ההדבקה האפית של הפוליו. הוא מצא כי הוירוס מתפתח בבני האדם במערכת העיכול בלבד, בפי שתועד כמעט 30 שנה קודם לכן.

ד"ר סאבין תקף מאוחר יותר, בעדות שנשא בועדה של הקונגרס האמריקני, את המודל הקופי הכושל:
"מניעת המחלה עוכבה בזמן רב בשל תפישה שגויה של טבע המחלה בבני אדם, בעקבות התבססות על מודלים ניסויים מטעים של המחלה בקרב קופים." [12]

לבסוף, ב-1949, זוכה פרס נובל ג'ון אנדרס, סלל את הדרך לפיתוח חיסון על ידי גידול הנגיף ברקמה, [13] למרות שהחיסון היה יכול להיות מיוצר על ידי רקמות אנושיות, הקונצנזוס גבר שוב ויצרני התרופות השתמשו בכליות מקופים במקום בתרבית רקמה אנושית. החיסון ששוב התבסס על בעלי חיים הדביק 204 איש במחלה, וגרם למותם המתועד של 12 מהם. כמו כן, סוג וירוס אחד לפחות הדביק לראשונה בני אדם, ולא רק קופים.
בשל כך, החיסון מופק כיום באמצעות תרבית תאים אנושיים, ולא ברקמות בעלי חיים.

למעשה, עובדה היא כי הניסויים בבעלי חיים כמעט מנעו את גילוי החומר החשוב הזה.
ב-1919 גילה אלכסנדר פלמינג חומר שהרג את החיידקים שהיו סביבו בצלחת פטרי.

בסקרנותו העביר פלמינג את הפניצילין לארנבים מודבקים בחידק, בתקווה כי אפקט דומה יירשם גם שם. "זה כמעט ולא עשה דבר".

למרבה הצער, הפניצילין לא היה יעיל נגד הזיהום שהיה בארנבים. מאוכזב, הניח פלמינג את הפניצילין בצד במשך עשור, כיוון שסבר כי הארנבים "הוכיחו" כי החומר אינו יעיל כתרופה מערכתית.

לאחר שנים, השתמש פלמינג בפניצילין בייאוש עבור חולה סופני לכאורה, עבורו כל הטיפולים האחרים שנוסו היו בלתי יעילים. הפניצילין חולל נס, והשאר הוא היסטוריה.

ייתכן כי פלמינג היה זורק לפח את הפניצילין לו היה מנסה אותו על קוויות או אוגרים, שכן הפניצילין היה הורג אותם. פלמינג הודה מאוחר יותר כי תוצאות הניסויים שערך פניצילין בבעלי חיים כמעט ומנעו ממנו לגמרי לגלות את האנטיביוטיקה.

תומכי ניסויים בבעלי חיים מזכירים בכל הזדמנות את פיתוח האינסולין כצידוק להמשך ניסויים אלו, בטענה שהאינסולין שהופק בבתי מטבחיים הציל חולי סוכרת רבים. הדבר נכון, אולם השימוש בבעלי חיים בחיפוש אחר הגורם לסוכרת היה בלתי יעיל לחלוטין.

כ- 125 מיליון איש בעולם סובלים מסוכרת כלשהי. הסוכרת היא גורם מרכזי לעיוורון, קטיעת איברים, אי ספיקת כליות ומוות בטרם עת. בשלהי המאה ה-18 זיהו רופאים קשר בין המחלה לבין שינויים בלבלב שנראו בניתוחי גופות. כיוון שקשה היה למצוא תוצאות דומות בניסויים שנערכו בבעלי חיים, רופאים רבים חלקו על ההנחה כי ללבלב קשר ישיר עם הגורמים למחלה. כאשר חוקרים הוציאו את הלבלב מגופם של כלבים, חתולים וחזירים, אלה חלו בסוכרת. אולם, הסימפטומים שנצפו בבעלי החיים הללו הביאו את החוקרים להנחה כי הסוכרת היא מחלה הקשורה בכבד. ב-1922, חוקרים זועמים יצאו כנגד הניסויים בבעלי חיים, שרבים טענו כי הוכיחו את קיום האינסולין:
"ייצור האינסולין מקורו בסדרה של ניסויים בבעלי חיים שנהגו, בוצעו ופורשו בצורה שגויה." [14]
הם הדגישו את הנקודה כי ניתוחים שנעשו בגופות בני אדם הראו כי הלבלב הוא איבר מפתח במחלת הסוכרת, וכי בדיקות מבחנה הם שהביאו לבידודו של האינסולין – ולא הניסויים שנערכו בבעלי חיים.
מאוחר יותר, מדענים ערכו שינויים בהליך בידוד האינסולין, והצליחו להפיק אינסולין, בכמויות גדולות, מחזירים ופרות. אינסולין זה, שהופק מבעלי חיים, אמנם הציל חיי אדם רבים – אך לא ללא סיבוכים. בין היתר, האינסולין גרם לתגובות אלרגיות בחולים, וחשף אותם לסדרה של סיכונים בריאותיים. לו היו מזהים סיכונים אלה, היו מדענים ממהרים לפתח אינסולין ממקור אנושי.

אינסולין הנו טיפול, תחזוקתי משהו, במחלת הסוכרת – הוא אינו תרופה למחלה. התהליך הביו-כימי המדויק שבו האינסולין מווסת את רמת הסוכר בדם טרם פוענח. לו תקציבי המחקר היו מוזרמים למחקר אנושי, האם עדיין היינו נשארים עם מגפה זו?
תוצאה: מבדקים בחיות מעבדה הסיטו חוקרי סוכרת מהעובדות במשך עשורים. 

במשך עשרים השנים האחרונות, מיליארדי דולרים הוצאו ללא תכלית בניסיונות עקרים להדביק בעלי חיים באיידס. היות ואי אפשר למצוא מודל מוצלח לאיידס בבעלי חיים (וזה נכון לכל סוג של מחלה אנושית), יהיה זה טיפשי להניח כי ניסויים בבעלי חיים יובילו אותנו למציאת תרופה למחלה. רבים מחולי האיידס- שחייהם נתונים בסכנה – מפגינים באופן פעיל נגד הניסויים המתבצעים בבעלי חיים, בטענה כי אלה אינם אלא בזבוז זמן וכסף יקר. [15]

דמם של נדבקים באיידס נותר עד היום החומר המאיר והמועיל ביותר בכל הנוגע לחקר המחלה. אנשים אצלם וירוס ה- HIV לא התפתח לאיידס, מציעים נתיב מחקרי מבטיח ביותר לגבי דרכים אפשריות ללוחמה במחלה. [16]

באמצעות אפידמיולוגיה ומחקר חוץ גופי, חוקרים כבר הצליחו לבודד את הגן הגורם לחיסון הטבעי בקרב הנשאים שאינם חולים במחלה. [17] על אף שהמצדדים בניסויים בבעלי חיים טוענים כי AZT וטיפולים מונעים אחרים פותחו בזכות ניסויים בבעלי חיים, מחשבים ומידע אנושי קיים הם למעשה הגורמים שהביאו לפיתוחים אלו. [18]

איידס הורג בני אדם ברמת התא, וברמה זו צריך המחקר להתבצע. להשקיע ללא מחשבה הון עתק בניסויים בבעלי חיים רק מותיר את חולי האיידס חולים. [19-22]

איידסיאק נבדק בקרב 8 מתנדבים, חולים ברמת סיכון גבוהה ביותר, כיוון שהגן על שימפנזים מהידבקות באיידס. למרבה הצער, תרופה זו לא עזרה כלל לאלה שנטלו אותה.

מחלת הסרטן החליפה את מחלות הלב כגורם המוות מספר אחת בבריטניה וברבות ממדינות העולם המערבי. הסיבה העיקרית לכך שטרם הצלחנו למנוע תמותה מהמחלה היא שסרטן בבעלי חיים שונה מזה בבני אדם.

סרטן אינו מחלה אחת, אלא מחלות רבות. בקרב בני אדם, יש יותר מ-200 סוגים של סרטן הפוגעים באיברים, רקמות ואיברים שונים בגוף. למרות שאיברים, רקמות ותאים מקבילים בבעלי חיים שונים עשויים להיפגע בסרטן, הסרטן בבעלי חיים לעולם יהיה שונה מהסרטן בבני אדם.

אותם חומרים אינם בהכרח מסרטנים עבור כל זני בעלי החיים. מחקרים הראו כי כ-46% מהחומרים שסרטנו חולדות לא סרטנו עכברים. [23]
אם מינים דומים יחסית כמו חולדות ועכברים מראים שוני כה גדול ברגישות לסרטן, לא מפתיע לגלות כי מתוך 20 כימיקלים שאינם מסרטנים בני אדם, 19 גרמו לסרטן בבעלי חיים. [24]

המכון האמריקני הלאומי לסרטן (NCI) "טיפל" בעכברים שנגרמו להם 48 סוגי סרטן ניסויי "אנושיים" באמצעות תריסר תרופות שהוכחו כיעילות בטיפול בבני אדם. ב-30 מן המקרים, התרופות לא היו יעילות עבור העכברים. במילים אחרות - קרוב לשני שליש מהתוצאות במודלים העכבריים של סרטן אנושי היו שגויות. שוב אנו נוכחים שניסויים בבעלי חיים אינם מדעיים, מכיוון שאינם בעלי יכולת חיזוי.

ה-NCI גם ביצע פרוייקט למציאת תרופות נגד סרטן במשך 25 שנים, בה בדק על עכברים כ-40,000 חומרים שהופקו מצמחים בתקווה למצוא חומרים בעלי השפעות אנטי-סרטניות בבני אדם. מהמחקר היקר בצורה שערורייתית נמצאו חומרים יעילים רבים נגד סרטן ניסויי בעכברים, אך אף חומר מחומרים שהיו יעילים בעכברים לא י יעיל לבני אדם. כתוצאה מכך, ה-NCI עבר לשימוש בתאים אנושיים לצורך מציאת תרופות נגד סרטן. [25]
ד"ר ריצ'ארד קלאוזנר, בתפקידו כראש המכון האמריקני הלאומי לסרטן, מסביר בפשטות:
"היסטוריית מחקר הסרטן היא היסטוריה של ריפוי סרטן בעכבר... ריפאנו עכברים מסרטן במשך עשורים – וזה פשוט לא עבד בבני אדם." 

הזמנו סקר בקרב 500 רופאים מתחומים שונים, סקר שבוצע, ב-2004, ע"י ארגון מחקר שווקים בינלאומיים, TNS healthcare.
התוצאות חשפו תוצאה מדהימה של חוסר אמון בתוצאות שהושגו מניסויים בבעלי חיים:
* 82% דאגו מכך שמידע הנדלה ממחקר בבעלי חיים עשוי להיות מטעה כאשר מסיקים ממנו עבור בני אדם.
* רק 21% סמכו יותר על תוצאות מניסויים בבעלי חיים מאשר על תוצאות מבדקי בטיחות מבוססים על בני אדם.

* 83% תומכים בקיום מנגנון מדעי עצמאי שיעריך את הרלוונטיות הקלינית של הניסויים בבעלי חיים.
באופן ברור, רוב שקט של רופאים כיום מודע לכך שניסויים בבעלי חיים אינם מווים אותה רשת ביטחון שגורמי השלטון ותאגידי התרופות הבטיחו שהם.
בירחון הרפואי הבריטי פורסם מאמר ב-28 בפברואר 2004 בשם: "היכן ההוכחה כי ניסויים בבעלי חיים מועילים לבני האדם?" כותבי מאמר קבעו שמעולם לא הוכחה טענה זאת, ואם אכן אין בנמצא הוכחה כזו, אזי ניסויים אלה חייבים להיפסק: חולים ייהנו מכך שהם לא יינזקו עוד כתוצאה ממידע מטעה, וכמו כן כיוון שתקציבי ענק הנשפכים לצורך ניסויים בבעלי חיים יוכלו כעת לשמש למחקר קליני יעיל.

כיום, הרפואה מבוססת יותר ויותר על ראיות, והגיע הזמן שזו תשקול בכובד ראש את הנזק הממשי הנגרם מניסויים בבעלי חיים אל מול היתרונות הקיימים בו, לכאורה לפחות.
הערכה עצמאית וגלויה של הערך המדעי המצוי בניסויים בבעלי חיים נחוצה זה זמן רב.

באופן תמוה, הממשל [הבריטי, ס.ה.] "לא הזמין או ערך בעצמו מחקר רשמי באשר ליעילות מערך הניסויים בבעלי חיים וכן אין בכוונתו לבצע כזה בעתיד" (משרד הפנים הבריטי, 2004).

מנתחים רבים ביצעו תהליכים ניסויים על חיות מעבדה, אולם רבים אחרים הודו כי העבודה עם בעלי חיים רק בלבלה אותם. מהיגיון בסיסי ברור, כי ניתוח אורתופדי המבוצע בכלב, למשל, יהיה שונה בצורה משמעותית מכזה שיבוצע בבן אדם. יישום של מידע אודות בעלי חיים על גוף האדם לעד יהיה בלתי מדעי. הנה כמה דוגמאות לכך:

הניתוח הראשון לתיקון ליקויי ראייה הומצא בשנות ה- 50, ונקרא Radial Keratotomy. בניתוח זה מבוצעים מספר חתכים רדיאליים ממרכז הקרנית בעין אל היקפה, משטחים אותה, ומתקנים קוצר ראייה ניתוח זה לתיקון העין נוסה תחילה בארנבים, ומיד עברו לבצע ניתוח דומה בבני אדם. לאחר שגרמו לעיוורון בכמה מטופלים, הרופאים שינו את ההליך כך שיתאים לעין האנושית. לו היו מבססים את מחקרם המקדים על נתיחות שלאחר המוות בעיניים של בני אדם, טרגדיות אלו היו נמנעות.

* השתלת מעקפים לעורקי הצוואר נוסתה ושוכללה לתוצאות מצוינות בכלבים ובארנבים. לאחר שהתחילו לבצע זאת בבני אדם, וביצעו אלפי ניתוחים בחולים אנושיים, התברר כי למנותח ממוצע היה גבוה הסיכוי לסבול משבץ או למות עקב הניתוח מאשר להחלים. [27]

* אלפים רבים של חתולים, כלבים, חזירים ויונקים אחרים הוקרבו בכדי לפתח הליכי השתלת איברים שיוכחו כמוצלחים. למרות המספר הרב של הניתוחים הניסיוניים שבוצעו בבעלי חיים, הניתוחים הראשונים שבוצעו בבני אדם נכשלו.

* רופאים מביאים את מטופליהם לחשוב כי הסיכונים הכרוכים בניתוח שיבצעו בהם הוא מינימלי, בשל כך שרופאים התנסו בניתוחים בבעלי חיים. למרבה הצער, כאשר שיטה חדשה מובאת ונבדקת על בן אדם, התוצאות הנחזות אינן יותר מעבודת ניחוש. אם יבצעו את הניתוחים הראשוניים על בני אדם, רופאים יקטינו את הסיכון הצפוי למטופליהם,וכן ישפרו את איכות הטיפול שיעניקו להם.

מאז ומעולם היה בנמצא שפע של גופות, רקמות ודם אנושיים, שהיה לו הפוטנציאל להגדיל את בסיס הידע הקליני שלנו. אולם, לאחר שהנצרות הקתולית התבססה כדת החזקה במערב, נאסרו הניתוחים שלאחר המוות בצו האפיפיור.

במאה השנייה לספירה, רופא רומאי בשם גאלן ביצע אינספור ניסויים בבעלי חיים, וכתב יותר מ-500 חיבורים אודות פיזיולוגיה בבעלי חיים.
ההיפותזה השגויה של גאלן – לפיה המערכת הפיזיולוגית בבעלי חיים זהה לזו בבני אדם - המשיכה להתקיים לאורך ימי הביניים ו"לסייע" בדחיית תובנות רפואיות קריטיות. הרנסאנס הביא עמו שיפור קל בעניין זה.
כאשר שאלות ותהיות אינטלקטואליות גברו על צווי הכנסייה הקתולית, ניתוחים שבוצעו בגופות חשפו אי דיוקים שנגרמו בעקבות המחקר הבלעדי בבעלי חיים, ושפכו אור על טבעם האמיתי של המחלות בבני האדם.
במאות ה-17 עד ה-19, כאשר כה מעט היה ידוע על פיזיולוגיה, אדם יכול היה ללמוד דברים בסיסיים מבעלי חיים, כיוון שלכל היונקים יש מספר אלמנטים דומים ברמה הבסיסית – כך, למשל, לכולם יש לב, ריאות וכבד. אולם כיום, המחקרים הרפואיים מתבצעים ברמה המולקולרית, שם ההבדלים בין בעלי החיים השונים הם הגדולים ביותר.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, אסון שאירע עקב הרעלת אתילן-גליצול ביסס את הניסויים בבעלי חיים כשלב הכרחי בתהליך הפיתוח של תרופה.
אסון התלידומיד, תרופה ששימשה נגד בחילות בוקר, הוביל ללידתם של כ-10,000 תינוקות עם מומים ודחף את הרשויות למסד את הניסויים בבעלי חיים כאמצעי ביטחון כביכול בפיתוח תרופות.
אירוני מעט בהתחשב בכך שניסויים בבעלי חיים בעצמם לא הצליחו לחזות את תוצאותיו הרות האסון של התלידומיד. [30] 

גורמים רבים ממשיכים להניע את גלגלי הניסויים בבעלי חיים, כשהברור ביותר מביניהם הוא שמרנות. מסורת הניסויים הוטמעה בצורה כה עמוקה במחקר הרפואי בעולם, עד שהמחקר למעשה מבוסס על כך.

הקונצנזוס ממנו נהנים הניסויים בבעלי חיים אפשר להם להתחמק מתשומת לב מתבקשת, ובמיוחד מהתייחסות ביקורתית אליהם. רופאים ומדענים רבים החלו לפקפק בניסויים בבעלי חיים ככלי מחקרי יעיל, כפי שהיטיב להדגים המחקר שעליו פורט לעיל.

סיבה נוספת היא הריחוק של החוקרים מהמטופלים, באופן כזה שהם מאמינים באמת ובתמים שהניסויים שהם עורכים בבעלי חיים אכן מסייעים לרפא מחלות בבני אדם. בנוסף, חוקרים מקבלים מימון למחקריהם לפי מספר המאמרים שהם מפרסמים בספרות המדעית. קל יותר ומהיר יותר לפרסם מאמרים על ניסויים בבעלי חיים מאשר על מחקרים המבוססים על בני אדם.
קיימים סיבות רבות נוספות, אך ללא ספק החשובה בהם היא כסף. מגדלי בעלי חיים, כמו גם יצרני כלובים וציוד לניסויים הם חלק מתעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. אך התעשייה שמרוויחה מכך יותר מכל היא תעשיית התרופות. ניסויים בבעלי חיים מאפשרות לחברות התרופות להפיץ תרופות לשוק במהירות, וחשוב מכך, הם מספקים להן גיבוי משפטי מפני טענות ציבוריות על היעדר מנגנון בטיחות יעיל בפיתוח תרופות. חברות התרופות יודעות זה עשורים כי הניסויים בבעלי חיים הנם חסרי ערך מבחינה מדעית, אולם אלה מספקים להם הגנה כאשר אחת מהתרופות שלהם הורגת או פוגעת בחולים שנטלו אותה.

חברי מושבעים משוכנעים בנקל על ידי ערמות של נייר עם נתונים בטיחותיים בנוגע לעכברושים, עכברים, כלבים וקופים – למרות שאלה חסרי משמעות עבור בני אדם.

עצוב לומר זאת, אך דבר לא השתנה מאז מקרה התלידומיד. ויוקס (2004) היה המקרה הגדול בהיסטוריה של הורדת תרופה מן המדפים, לאחר שהותירה אלפי הרוגים.
ריצ'ארד הורטון, עורך The Lancet, אמר: "[המצב הנתון] הנו מצב חירום במערכת הבריאות הציבורית, המעלה שאלות קשות בנוגע לתפקוד מערכות הרגולציה שלנו".

אין התנגדות לניסויים בתחום רפואת בעלי-חיים (חלק מהניסויים הוטרינריים) שעומדים בקריטריונים -מבחינת החיות המעורבות בהם - של ניסויים בבני אדם, או לניסויים המיועדים לעזור לבעלי חיים (למשל: חיסון חיות בר מכלבת ע"י פיתיון).

גם תצפיות בבעלי חיים בסביבתם הטבעית הן מחקר שאינו פוגע בבעלי חיים. ההתנגדות היא מבחינה מדעית והן מבחינה אתית לניסויים בבעלי חיים לצורך רפואת האדם ולניסויים בבעלי-חיים למטרת "מחקר בסיסי" שהם מעל 99% מכלל הניסויים בבעלי-חיים, - הואיל ושני סוגים אלה של ניסויים גרמו רק לנזקים ומוות לבעלי החיים שהיו מעורבים בהם והצעידו אחורה את הרפואה. 

בפירוש לא. כל תחום רפואי שקיים התפתח הודות למידע שנצבר מעבודה קלינית בבני-אדם. אמנם בוצעו ניסויים בבעלי-חיים אך הם עיכבו והוליכו שולל בקביעות את עולם הרפואה. להלן סקירה קצרה:

א. הערכת גורמי סיכון בריאותיים: כבר ב-1963 הראו מחקרים במעשנים שהם חולים בסרטן הריאה, אולם המאמצים לגרום לסרטן ריאה מעישון לבעלי חיים נכשלו. כתוצאה מכך עוכבו שנים רבות אזהרות לציבור מפני עישון ואלפי בני אדם מתו מוות מוקדם וכואב. 

בשנות ה-40 המוקדמות התברר שפועלים הבאים במגע עם אזבסט חולים בסרטן, אולם לבעלי חיים לא גרם האזבסט סרטן ולכן עוכבו פעולות להגנת העובדים ממגע עם האזבסט עד שנות השישים ועובדים נוספים חלו. 
באנגליה התגלתה עלייה בתחלואה ביישוב סמוך למתקן גרעיני. עכברים הוקרנו כדי לבדוק האם אכן אחראי המתקן לתחלואה והתברר שהיה צורך להקרין את העכברים הקרינה פי 10מזו שהתושבים נחשפו אליה כדי להשיג אפקט דומה. 

ב. מבדקי רעילות תרופות: מבדקים בבעלי-חיים נותנים תוצאה לא נכונה ב-90% מהמקרים. כלומר: אם מתוך מספר כלשהו של חומרים מתגלים מאה חומרים שאינם רעילים לבעלי חיים, מתברר שתשעים מתוך המאה כן רעילים לבני אדם. לכן תמיד עושים מבדקי רעילות באנשים חיים לתרופות חדשות. 
פניצילין רעיל לחזירי-ים, אך לא לבני-אדם. אקמול רעיל לחתולים בכמות קטנה, אך לא לבני אדם. אילו היו בודקים היום אספירין בבעלי חיים היו פוסלים אותה, כי היא גורמת מומי לידה למכרסמים. סטריכנין (רעל עכברים) אינו מסוכן לקופים, אך כן מסוכן לבני אדם. פילוקרפין, תרופה נפוצה נגד יתר לחץ תוך עיני אינה מזיקה לעין האדם גם במינון גדול, אך היא מזיקה לעיניים של ארנבות. ניתן להוסיף לדוגמאות אלה מאות דוגמאות נוספות. הכלל הוא שעל כל מין ביולוגי שונה משפיע אותו חומר בצורה שונה. 
ג. פיתוח טכניקות כירורגיות: מה שאיפשר ניתוחים: הרדמה באמצעות "גאז הצחוק" וחיטוי מחיידקים פותחו ע"י עבודה עם בני אדם: גאז הצחוק תחילתו באנגליה, שם היה אמצעי בידור במסיבות, והתברר שבכמות גדולה הוא מרדים בני אדם. רופאי שיניים השתמשו בו כדי שיקל עליהם לכרות שיניים למטופליהם. כשניסו אותו על בעלי חיים לא הרדים גאז זה את החיות שעליהן נוסה, ובכל חיה גרם לתגובה אחרת. 

בשנת 1847 השלים ד"ר פ.א. זמלוייס את תצפיותיו ביולדות בבית החולים העירוני בוינה, ששם הייתה מתה אחת מ-4 נשים מקדחת הלידה, והסיק שהגורם למחלה הוא חיידקים. תיאוריית החיידקים עדיין לא נתפרסמה אז. הוא פתח במערכה להיגיינה והוריד את התמותה מקדחת הלידה ב-90%. בגלל שלא יכול היה להוכיח את התיאוריה שלו באמצעות ניסויים בבעלי חיים היו ממצאיו ללעג וקלס. כשהחל לכנות את המנתחים שעדיין סרבו לרחוץ את ידיהם רוצחים, נושל ממשרתו. רק בסוף שנות השישים של המאה ה-19 הונהג חיטוי בגלל אישוש תיאוריית החיידקים במיקרוסקופ. 
רבות מהטכניקות הכירורגיות הבסיסיות שמצילות חיי אדם פותחו באנגליה בשנות השישים של המאה ה-19 ע"י לווסון טייט - גניקולוג מבירמינגהם: פיום כיס המרה, הסרת התוספתן (אפנדיציט), הסרת היריון מחוץ לרחם, כריתת חצוצרות. בתקופה זו חלה ההתקדמות הגדולה ביותר בכירורגיה בעולם המודרני. לווסון טייט שלל בהרצאות ובמאמרים את הויויסקציה והכריז שהויויסקציה חסמה התקדמויות ברפואה. 
לבו של כלב פועם מהר בהרבה מלב אדם. אם אצל כלב הלב עוצר לשתי שניות זה נורמלי, אך לא אצל אדם. החלפת מעקפים באמצעות ורידים אפשרית בבני אדם, אך לא בכלבים. כלבים הם ה"מודל" החייתי המועדף לחקר מחלות לב. מודל אמור להיות דומה לדבר שאותו הוא מנסה לחקות. האם זה מודל מתאים? 

ד. חומרי גלם: בעלי-חיים הם חומרי גלם לייצור חיסונים, תרופות, קבלת רקמות, נוגדנים אינסולין ועוד. חיסונים מבעלי-חיים: אם נפיק מבעלי חיים וירוסים, חיידקים או נוגדנים תמיד יישארו בחיסון הסופי שיוזרק לבני אדם וירוסים אחרים שמקורם בחיה, כי אין שיטה לנקות דם או רקמה מוירוסים בלי להרוס אותם עד שהחיסון יהיה בלתי יעיל. 

ה. אינסולין וביו-טכנולוגיה: חולי סוכרת פיתחו לעיתים אלרגיה לאינסולין שהופק מלבלבי חזירים או מבקר. אילו התמקד המחקר בהפקה סינתטית של אינסולין היו שיטות טובות יותר להפקתו מפותחות לפני הרבה עשרות שנים. כיום האינסולין מופק מחיידקים שהושתלו בהם גנים אנושיים, והוא טהור, זמין וזול יותר. טכניקות בביו-טכנולוגיה ובגנטיקה מפותחות בעבודה עם חיידקים או צמחים. 

ו. קבלת רקמות: ניתן להשתמש ברקמות שהוסרו בניתוחים מבני אדם או בתרביות של רקמות בני אדם, כמו שמבוצע בתאי עור בבי"ח סורוקה בבאר-שבע. 

לא נכון. רק הפקת החיסון התבססה על שימוש בכליות קופים כחומר מצע לתרביות, למרות שהיה ניתן להפיק את החיסון באמצעות תרבית תאי ריאה אנושיים. השימוש בכיליות קופים היה יקר מאוד, כי הקופים שנהרגו בשביל כליותיהם ניצודו בטבע והוטסו לארה"ב ולאירופה. אילו הופקו החיסונים ע"י תרבית תאי ריאה אנושיים הם היו הרבה יותר זולים וללא וירוס SV-40 שמקורו בכליות הקופים ועלול לגרום לסרטן בבני אדם.

הבנת המחלה ופיתוח החיסון עוכבו בגלל העבודה עם קופים: Wikmanקבע בשנת 1907 על סמך תצפיות בחולים שמדובר במחלה זיהומית המועברת דרך מערכת העיכול, גורמת לזיהום, ובחלק קטן מהמקרים גורמת לפגיעה בתאי העצב המוטוריים בשלב הסופי של הזיהום. בשנת 1910 הצליחו פלקסנר ואחרים בארה"ב להדביק קופי רזוס בפוליו דרך האף או בהזרקה, והואיל והנגיף התפתח בקופים רק בתאי העצב, קבעו שאי אפשר לייצר חיסון. ב-1935 ניסו ברודי וקולמר, למרות קביעה זו חיסון בקופים. החיסון עבד בקופים, אך גרם לפוליו ב-12 ילדים מתוך 3,000 שחוסנו, ולכן ירדו מהרעיון. בשנת 1949 הראו אנדרס ואחרים שניתן לגדל את הנגיף בתרבית תאי מעי אנושיים, כלומר הנגיף אינו גדל רק בעצבי אדם, כפי שהוסק מקופי הרזוס, ואפשר לפתח חיסון. תוך 4שנים פיתחו במקביל יונה סאלק ואלברט סייבין חיסון, שהצליח לא לגרום למחלה בבני אנוש.

ב–26.4.84 הצהיר אלברט סייבין בפני תת ועדה של הסנט האמריקני: "העבודה למניעה [של הפוליו] עוכבה למשך זמן רב בגלל תפיסה מוטעית של אופי המחלה בבני אדם, תפיסה שהתבססה על מודל ניסויי מטעה של המחלה בקופים." 

השאלה מוליכה שולל. חיות שלמות אינן מודל מתאים למחקר ולניסוי לגבי בני אדם. למשל: עכברים הם מודל מתאים למחקר ולניסוי לגבי עכברים אך לא לגבי חולדות, אוגרים, קופים, או בני אדם.

אף חוקר לא הוכיח שחיות הן מודל מחקרי מתאים לבני אדם, ואכן במציאות יש לכל מין של בעל-חיים ביולוגיה רפואית שונה. זו הסיבה שווטרינרים לא מטפלים בבני אדם, שרופאים רגילים לא מטפלים בחיות, ושווטרינר שלמד לטפל רק בחיות מחמד לא יודע לטפל בחיות משק. אמנם לב הוא לב ודם הוא דם, אך אותה התערבות רפואית בחיות מסוגים שונים תביא לרוב תוצאות שונות. מראש אי אפשר לדעת בשום חיה אם היא תגיב כמו שבן אדם מגיב. 

 

שאלה זו אינה נכונה מעיקרה, כי היא מניחה השערת יסוד בלתי נכונה.
האמת היא שניסויים בבעלי חיים מובילים למותם של ילדים ומבוגרים וגם כמובן למותם של בעלי החיים עצמם. בגלל תרופת הרגעה לנשים בהריון בשם "תלידומיד" נולדו כ-10,000 ילדים עם מומי לידה חמורים (בעיקר עם גפיים מנוונות או כלל ללא גפיים). כ-3,500 מקרי מוות עקב פגיעה חמורה בלב אירעו לחולי קצרת, שנטלו תרסיס בשם איזופרנלין. 

אסונות אלה נגרמו מתרופות שהוצאו לשוק לאחר שהוכחו בטוחות על בעלי חיים. דרך אגב, כיצד אפשר לחקור מוות בעריסה בבעלי חיים? התשובה היא שאי אפשר. 

בודקים תרופות חדשות על אנשים בכל העולם, כולל בישראל, שבה בוצעו בשנת 1996 כ-600 ניסויים בבני אדם בתרופות חדשות (וכ400- ניסויים לא תרופתיים). בדיקות בבני אדם מחויבות בחוק, כי המבדקים בבעלי חיים אינם נותנים תוצאות נכונות לבני אדם (ראה שאלה 2ב). מהתרופות שעברו בהצלחה את הניסויים בבעלי חיים התבררו חצי כמסוכנות לבני אדם (כי מתוך ה10%- שעברו נתגלו במחציתן תופעות לוואי חמורות לבני אדם לאחר הכנסת התרופה לשוק).

בדיקות בבעלי חיים נדרשות לפני שיותר להתחיל בבדיקות בבני אדם, אך בשל התוצאות המטעות עדיף לבדוק לא בבעלי חיים אלא בשיטות מתוחכמות, זולות ומהימנות שקיימות מזמן, כגון מבחני רעילות בתרביות תאים אנושיים. למותר לציין ששיטה זו נותנת חיזוי אמין ומדויק לגבי רעילות תרופה לבני אדם בלמעלה מ-80% מהמקרים.

חוק צער בעלי חיים (ניסויים) משנת 1994 מתיר את כל סוגי הניסויים. החוק דורש להמעיט ככל האפשר את מספר החיות בניסוי ואוסר על ניסוי שיש לו "חלופה סבירה", אך ליוזמי הניסוי ולמבצעיו ניתנת בפועל הסמכות לקבוע כמה חיות הן "מעט ככל האפשר" ומהן הדרכים ל"מטרה". לפי החוק מונתה מועצה בת 23 חברים ששמה "המועצה לניסויים בבעלי חיים". המועצה אמורה לאשר חלק קטן מהניסויים ואת השאר מאשרות ועדות פנימיות של מפעלים, אוניברסיטות וגופים של מער' הביטחון.

המועצה מורכבת ברובה הגדול לפי החוק, מנציגי אוניברסיטאות, מכונים רפואיים ומשרדי ממשלה שמבצעים ניסויים, ויש להם אינטרס ישיר בהמשך הניסויים, כך שבפועל מהווה המועצה חותמת גומי לאישור כל ניסוי שהוא. רק 3 מחברי המועצה הם מארגונים למען בעלי חיים. החוק אוסר על חברי המועצה לגלות מידע כלשהו מדיוני המועצה ודין המגלה עד חצי שנה מאסר, כדינו של מי שמבצע ניסוי ללא רשות. למותר לציין שעד היום לא נשפט אף אדם על ביצוע ניסוי ללא אישור.

החוק התיר למועצה לאשר ועדות פנימיות בכל מוסד שתמצא לנכון (כגון אוניברסיטאות או בתי חולים). אנשי ועדות פנימיות אלה אמורות לאשר את הניסויים של המוסדות שבהם הם עובדים, כך שאין אוביקטיביות כלשהי באישור הניסויים אפילו למראית עין. לא ידוע על ניסוי שהמועצה לא אישרה. המועצה סירבה לאשר חלופה כלשהי (כגון מבדק רעילות עם פחות חיות שתמותנה). 

מענקי מחקר אינם נדירים. משרד הבריאות בישראל מממן בנדיבות מחקר רפואי בבעלי חיים (כלומר ניסויים בבעלי חיים) כמו גם מחקר בסיסי. הואיל והדעה המקובלת היא שניסויים בבעלי חיים הם מחקר לגיטימי אין שום בעיה לקבל מענקים נדיבים לסוג זה של "מחקר".

לפי אומדן, בארץ כ90%- מהמחקרים הרפואיים מבוצעים בבעלי חיים, ומחקרים (ניסויים) אלה אינם יכולים להיות בעלי ערך (פרט, כמובן, לאלה שמבצעים אותם, מתפרנסים מהם, ומפרסמים מאמרים מדעיים על הניסויים כדי להתקדם בעולם האקדמי). נזכור את התורמים הרבים לאוניברסיטות שאינם מודעים למה משמש הכסף שהם תורמים ואת המחקרים הממומנים מקרנות ציבוריות כמו "האגודה למלחמה בסרטן", שמממנת בין השאר ניסויים בבעלי חיים. 

בעולם האקדמי צריך לפרסם בקביעות מאמרים מדעיים כדי להחזיק במשרה ולעלות בסולם הדרגות. כדי לבצע מחקרים בבני אדם צריך להיות רופא, לקבל את הסכמת המתנדבים ולבצע ניסויים שמועילים לרפואת בני אדם תחת פיקוח קפדני. לעומת זאת כדי לבצע ניסויים בבעלי חיים אינך צריך להיות רופא, בעלי חיים זמינים ואינך צריך את הסכמתם, אין על מעשיך פיקוח של ממש והנך יכול לבצע כל מה שתרצה. רופאים רבים מבצעים ניסויים בבעלי חיים מסיבות אלה.

מחקר בבעלי חיים מביא קרנות מחקר שמנות למוסדות רבים מכספי משלם המסים ומכספי תורמים תמימים, המאמינים שהם יצילו חיי אדם. לעתים קרובות משולמות משכורות החוקרים בעיקר מקרנות אלה. הפסקת הניסויים בבעלי חיים עלולה להביא לפיטוריהם של חוקרים רבים שפרנסתם על עינוי בעלי חיים, ולכך ודאי לא יסכימו חוקרים אלה. אין לצפות מהם שיודו שמעשיהם מיותרים.

תעשיית התרופות היא אחת התעשיות הגדולות, החזקות והרווחיות בעולם. חברות אלו משתמשות בניסויים בבעלי חיים כדי לתת תוקף "מדעי", כביכול, לבטיחותן של תרופות וכדי להיות מוגנות מבחינה משפטית במקרה של תביעת נזיקין. קשה לשנות הרגלים ולשבור קונצנזוס, גם אם אין לו אחיזה במציאות.

מניסויים בבעלי חיים מרוויחים גם ציידי קופים, סוחרי חיות, חברות תעופה, חוות לגידול ולהרביית בעלי חיים, מוכרי ציוד ואביזרי מחקר וטכנאי מעבדה. סוחרים פרטיים בארץ לוכדים כלבים וחתולים, לעיתים, אף כאלה השייכים לבתים פרטיים, ומוכרים אותם למעבדות הניסויים לכל אלה יש אינטרס כלכלי בהמשך הניסויים.

המאבק נגד ניסויים בבעלי חיים כרוך בקשיים רבים משום שלגופים אלה יש כוח כלכלי ופוליטי עצום וההצלחה תתאפשר רק בזכות האכפתיות של כל אחד מאתנו. 

בדומה לתרופות, ההבדלים בין בעלי חיים ובני אדם כה גדולים עד שהמבדקים בבעלי חיים נותנים תוצאות שכל קשר בינן לבין הסיכונים האמיתיים ממוצרי קוסמטיקה מקרי בהחלט. צריך להשתמש בשיטות אחרות, כגון תרביות תאים אנושיים, כדי לקבל תמונה אמיתית על סיכונים לאדם ממוצרים קוסמטיים או כימיקלים שונים.

 

האם חיות אינן הכרחיות להשתלות איברים ברפואה המודרנית של היום, והאם זה לא נכון שאנו צריכים להשתמש בחיות כדי לתת מענה למחסור באיברים אנושיים.

השתלות איברים מתורמים אנושיים עדיפות בהרבה מבחינה רפואית מאשר השתלות איברים מבעלי חיים. עד כה, כל בני האדם שהושתלו להם איברים שלמים מבעלי חיים מתו תוך פחות מחודשיים או שהשתל נדחה במהירות. גם השתלות איברים שמקורם באדם רחוקים מלהיות סיפור של הצלחה: מחצית מהשתלים נדחית בתוך פחות מ-5 שנים, על המושתל לקחת תרופות נוגדות דחייה עד סוף ימיו, תרופות אלה הן בעלות רעילות ותופעות לוואי חמורות, על המושתל לעבור מבדקים תדירים לתקינות השתל, איכות חייו נמוכה, תוחלת חייו קצרה ועלות הטיפול הרפואי בו גדולה מאוד ( כ-$1,500 לחודש רק על תרופות, בארה"ב).

תמיד עדיפים איברים מבני אדם להשתלה בבני אדם על פני איברים מבעלי חיים, וקמפיין ציבורי לעידוד תרומות איברים או חקיקת חוק האומר שרק אם אדם יודיע על התנגדותו לא ישתמשו באבריו אחרי מותו הם השיטות הטובות ביותר כדי להתגבר על המחסור לאיברים להשתלות. איברים מבעלי חייו משופעים בוירוסים חייתיים שעלולים לפרוץ בגוף האדם, ואף לעבור מוטציה ולהיהפך למגיפה שתדביק את האנושות. 

בדיוק להפך. הכרחי שהסטודנטים לא ישתמשו בחיות, כי, למשל, אם סטודנט למד לנתח לב של כלב הוא ימית מיד מנותח אנושי, הואיל ולב אדם שונה מאוד מלב של כלב כמו גם לב בבון (ללב בבון שני עורקים כליליים וללב של בן אדם שלושה). מעי הכלב קצרים בהרבה מאלה של בן אדם. גם בקופים שונים המקומות שבהם עוברים העצבים, הוורידים והעורקים.

רופאים מנתחים לומדים ע"י צפייה במנתחים מוסמכים בזמן עבודתם, וע"י עבודה תוך כדי פיקוח הדוק על מעשיהם בניתוחים הראשונים. אין דרך אחרת. בתי ספר רבים לרפואה בארה"ב אינם משתמשים בהכשרת סטודנטים לרפואה. למשל: אוניברסיטות ניו יורק, אוהיו, מישיגן, וושינגטון, האווארד, מרילנד.
 

המכלאות וההסגרים הוקמו כדי לצמצם את סבל בעלי החיים, ולא כדי לגרום להם עינויים מחרידים במעבדות. מבחינת החיה עדיף מוות מהיר בזריקת רעל על פני מוות איטי ואכזרי במעבדה. פחות חיות למעבדה פירושו פחות ניסויים. חלק מהחיות בהסגרים יכולות למצוא מאמצים. המאמץ הגרוע ביותר עדיף על המעבדה הטובה ביותר.

מקורות:
1. PMD/GAO – 90-15 סקירת תרופות של מנהל המזון והתרופות האמריקני: סיכונים שלאחר האישור: 1976-1985.
2. דולרי, כהן. ניתוח סיכונים תועלתיים במחקר תרופות, בעריכת קאבאלה, 1981, עמ' 87.
3. המדריך למדע חיות המעבדה, חלק 2: מודלים של בעלי חיים, בעריכת סוונדנסן והאו, הוצאת CRS, 1994 עמ' 6.
4. מדריך קליני לטוקסיקולוגיה יעילה ומפותחת, הוצאת CRS, אן ארבור, מישיגן, 1992.
5. שארדיין, עמ' 2-3.
6. כפי שצוטט ב – Bitter pills, סטיבן פרייד, הוצאת באנטם, 1998, עמ' 274.
7. שארדיין, ג'. ל., מומים בעוברים בהשפעת כימיקלים, מרסל דקר, 1985.
8. הוקינס, ד. פ., תרופות והיריון: חומרים הגורמים למומים בעוברים ובעיות דומות, צ'רצ'יל ליוינגסטון, עמ' 41-49, 1983.
9. Develop Biol Standard 1980: 45: 163-173.
10. סאבין, אלברט, JAMA 1965; 194(8): 872-876.
11. פאריש, ה. ג'., ניצחון בעזרת חיסונים, א. ו-ס. ליונגסטון, בע"מ, 1968.
12. סאבין אלברט, הצהרה בפני תת הועדה בנושא בתי-חולים ובריאות, ועדה בנושא עניינים וטרניים, בית הנבחרים, 26 באפריל 1984, מס' סידורי 48-98.
13. מדע 199, חלק 109: עמ' 85-87.
14. רוברטס, פ., BMJ 1922, עמ' 1194.
15. עלון שהופץ על ידי תנועת "Act Up" באוניברסיטת אמורי בסן פרנסיסקו, 26 באפריל 1997.
16. NEJM 1994; 332: 259-260.
17. סיינטיפיק אמריקן, ספטמבר 1997.
18. ועדה בנושא השימוש בבעלי חיים במחקר. מדע, רפואה ובעלי חיים. הוצאת האקדמיה הלאומית, וושינגטון הבירה, 1991.
19. המכון לרפואה, גיוס נגד איידס, וושינגטון הבירה, הוצאת האקדמיה הלאומית, 1986.
20. אטיולוגיית איידס, אבחון, טיפול ומניעה. מהדורה שלישית. פילדלפיה, ג'. ב. ליפינקוט, 1992.
21. מחקר באיידס ורטרו-וירוסים אנושיים 1992; 8: 349-356.
22. ועדה נשיאותית: דו"ח הועדה הנשיאותית על מגיפת וירוס הכשל החיסוני בבני אדם. וושינגטון הבירה, ההוצאה לאור הממשלתית, 1988, עמ' 39-47.
23.DiCarlo DrugMet Review, 15; p409-131984.
Mutagenesis 1987; 2:73-78.24
25. למדע חיות המעבדה, חלק 2: מודלים של בעלי חיים, בעריכת סוונדנסן והאו, הוצאת CRS, 1994, עמ' 4.
26. כפי שצוטט בלוס אנג'לס טיימס, יום רביעי, ה-6 במאי 1998.
27. יאסרגיל, מ. ג., מיקרוכירורגיה המיושמת בנוירוכירורגיה, George Thieme Verlag 1969. כירורגיה מיקרו-וסקולארית, בעריכת דונאהי, ר.מ.פ. ויאסרגיל, . Lancet, 1, עמ' 13-2, 1983.

Mosby, 1967.28
29. Lancet, 1, מס' 8480, עמ' 17-9, ה-8 במרץ 1996.
30. ירחון האגודה הרפואית האמריקנית, ה-30 ביוני 1962. רולד הופמן, הדומה ושאינו דומה, הוצאת אוניברסיטת קולומביה 1995 עמ' 136; טבע 2001; 410: 411-12.
REFERENCES
1. GAO/PEMD-90-15 FDA Drug Review: Postapproval Risks1976-1985.
2. Dollery, C. in Risk-Benefit Analysis in Drug Research, ed. Cavalla, 1981, p87.
3. Handbook of Laboratory Animal Science ,Volume II: Animal ModelsSvendensen and Hau (Eds.) CRC Press 1994 p6.
4. A Clinical Guide to Reproductive and Development Toxicology. CRC Press, Ann Arbor, Michigan, 1992.
5. Schardein, p2-3.
6. as quoted in Bitter Pillsby Stephen Fried, Bantam Pub., 1998, p274.
7. Schardein, J. L., Chemically Induced Birth Defects, Marcel Dekker 1985.
8. Hawkins, D. F., Drugs and Pregnancy: Human Teratogenesis and Related Problems, Churchill Livingstone, p41-49, 1983.
9. Develop Biol Standard1980:45:163-173.
10. Sabin, Albert, in JAMA1965;194(8):872-876.
11. Parish H.J., Victory with Vaccines, E.&.S Livingston, LTD, 1968.
12. Sabin, Albert, MD statement before the subcommittee on Hospitals and Health Care, Committee on Veterans Affairs, House of Representatives, April 26, 1984 serial no. 98-48.
13. Science 199, vol. 109: p85-87
14. Roberts, F., in BMJ1922, p1194.
15. Brochure passed out by ACT UP San Francisco at Emory University, April 26, 1997.
16. NEJM 1994;332:259-260.
17. Scientific American, Sep. 1997.
18. Committee on the Use of Animals in Research. Science, Medicine, and Animals. National Academy Press, Washington DC, 1991.
19. Institute of Medicine. Mobilizing Against AIDS. Washington D.C., National Academy Press, 1986.
20. AIDS Etiology, Diagnosis, Treatment, and Prevention. 3rd edition. Philadelphia, J.B Lippincott, 1992.
21. AIDS Research and Human Retroviruses1992;8:349-356.
22. Presidential Commission: Report of the Presidential Commission on the human immunodeficiency virus epidemic. Washington D.C., Government Printing Office, 1988, p39-47.
23. DiCarlo DrugMet Rev,15; p409-131984.
24. Mutagenesis1987;2:73-78.
25. Handbook of Laboratory Animal Science, Volume II Animal Models Svendensen and Hau (Eds.) CRC Press 1994 p4.
26. as quoted in L.A. Times, Wednesday, May 6, 1998.
27. Yasargil, M.G., ed. Microsurgery Applied to NeurosurgeryGeorge Thieme Verlag 1969. Donaghy, R.M.P and Yasargil, M.G. Eds. Microvascular Surgery, Mosby, 1967.
28. Lancet, 1, p13-2, 1983.
29. Lancet, 1, no. 8480, p17-9, March 8, 1996.
30. Journal of the American Medical Association, June 30th 1962. Roald Hoffman, The same And Not The Same, Columbia University Press 1995 p136; Nature2001; 410: 411-12 

ניתן לתרום לאגודה