מדוע ממשיכים הניסויים בבעלי חיים?
גורמים רבים ממשיכים להניע את גלגלי הניסויים בבעלי חיים, כשהברור ביותר מביניהם הוא שמרנות. מסורת הניסויים הוטמעה בצורה כה עמוקה במחקר הרפואי בעולם, עד שהמחקר למעשה מבוסס על כך.
הקונצנזוס ממנו נהנים הניסויים בבעלי חיים אפשר להם להתחמק מתשומת לב מתבקשת, ובמיוחד מהתייחסות ביקורתית אליהם. רופאים ומדענים רבים החלו לפקפק בניסויים בבעלי חיים ככלי מחקרי יעיל, כפי שהיטיב להדגים המחקר שעליו פורט לעיל.
סיבה נוספת היא הריחוק של החוקרים מהמטופלים, באופן כזה שהם מאמינים באמת ובתמים שהניסויים שהם עורכים בבעלי חיים אכן מסייעים לרפא מחלות בבני אדם. בנוסף, חוקרים מקבלים מימון למחקריהם לפי מספר המאמרים שהם מפרסמים בספרות המדעית. קל יותר ומהיר יותר לפרסם מאמרים על ניסויים בבעלי חיים מאשר על מחקרים המבוססים על בני אדם.
קיימים סיבות רבות נוספות, אך ללא ספק החשובה בהם היא כסף. מגדלי בעלי חיים, כמו גם יצרני כלובים וציוד לניסויים הם חלק מתעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. אך התעשייה שמרוויחה מכך יותר מכל היא תעשיית התרופות. ניסויים בבעלי חיים מאפשרות לחברות התרופות להפיץ תרופות לשוק במהירות, וחשוב מכך, הם מספקים להן גיבוי משפטי מפני טענות ציבוריות על היעדר מנגנון בטיחות יעיל בפיתוח תרופות. חברות התרופות יודעות זה עשורים כי הניסויים בבעלי חיים הנם חסרי ערך מבחינה מדעית, אולם אלה מספקים להם הגנה כאשר אחת מהתרופות שלהם הורגת או פוגעת בחולים שנטלו אותה.
חברי מושבעים משוכנעים בנקל על ידי ערמות של נייר עם נתונים בטיחותיים בנוגע לעכברושים, עכברים, כלבים וקופים – למרות שאלה חסרי משמעות עבור בני אדם.
עצוב לומר זאת, אך דבר לא השתנה מאז מקרה התלידומיד. ויוקס (2004) היה המקרה הגדול בהיסטוריה של הורדת תרופה מן המדפים, לאחר שהותירה אלפי הרוגים.
ריצ'ארד הורטון, עורך The Lancet, אמר: "[המצב הנתון] הנו מצב חירום במערכת הבריאות הציבורית, המעלה שאלות קשות בנוגע לתפקוד מערכות הרגולציה שלנו".