תומכי ניסויים בבעלי חיים מזכירים בכל הזדמנות את פיתוח האינסולין כצידוק להמשך ניסויים אלו, בטענה שהאינסולין שהופק בבתי מטבחיים הציל חולי סוכרת רבים. הדבר נכון, אולם השימוש בבעלי חיים בחיפוש אחר הגורם לסוכרת היה בלתי יעיל לחלוטין.

כ- 125 מיליון איש בעולם סובלים מסוכרת כלשהי. הסוכרת היא גורם מרכזי לעיוורון, קטיעת איברים, אי ספיקת כליות ומוות בטרם עת. בשלהי המאה ה-18 זיהו רופאים קשר בין המחלה לבין שינויים בלבלב שנראו בניתוחי גופות. כיוון שקשה היה למצוא תוצאות דומות בניסויים שנערכו בבעלי חיים, רופאים רבים חלקו על ההנחה כי ללבלב קשר ישיר עם הגורמים למחלה. כאשר חוקרים הוציאו את הלבלב מגופם של כלבים, חתולים וחזירים, אלה חלו בסוכרת. אולם, הסימפטומים שנצפו בבעלי החיים הללו הביאו את החוקרים להנחה כי הסוכרת היא מחלה הקשורה בכבד. ב-1922, חוקרים זועמים יצאו כנגד הניסויים בבעלי חיים, שרבים טענו כי הוכיחו את קיום האינסולין:
"ייצור האינסולין מקורו בסדרה של ניסויים בבעלי חיים שנהגו, בוצעו ופורשו בצורה שגויה." [14]
הם הדגישו את הנקודה כי ניתוחים שנעשו בגופות בני אדם הראו כי הלבלב הוא איבר מפתח במחלת הסוכרת, וכי בדיקות מבחנה הם שהביאו לבידודו של האינסולין – ולא הניסויים שנערכו בבעלי חיים.
מאוחר יותר, מדענים ערכו שינויים בהליך בידוד האינסולין, והצליחו להפיק אינסולין, בכמויות גדולות, מחזירים ופרות. אינסולין זה, שהופק מבעלי חיים, אמנם הציל חיי אדם רבים – אך לא ללא סיבוכים. בין היתר, האינסולין גרם לתגובות אלרגיות בחולים, וחשף אותם לסדרה של סיכונים בריאותיים. לו היו מזהים סיכונים אלה, היו מדענים ממהרים לפתח אינסולין ממקור אנושי.

אינסולין הנו טיפול, תחזוקתי משהו, במחלת הסוכרת – הוא אינו תרופה למחלה. התהליך הביו-כימי המדויק שבו האינסולין מווסת את רמת הסוכר בדם טרם פוענח. לו תקציבי המחקר היו מוזרמים למחקר אנושי, האם עדיין היינו נשארים עם מגפה זו?
תוצאה: מבדקים בחיות מעבדה הסיטו חוקרי סוכרת מהעובדות במשך עשורים.