האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים
בית | ניסוי וטעייה / גבי ניצן, ידיעות אחרונות, 30/4/04

ניסוי וטעייה / גבי ניצן, ידיעות אחרונות, 30/4/04

במוסדות אקדמיים רבים בישראל עדיין מענים בעלי חיים למוות ללא כל הצדקה, רוב ניסויי הבעתה האלה אפילו לא מעמידים פני מחקר.
השבוע - שבוע ההזדהות העולמי עם חיות מעבדה - נזכרתי בצפרדע שהרגתי בכיתה י'. הייתי חביבו של יהושע, המורה לביולוגיה. בניגוד לרוב התלמידים בכיתה, שלמדו במגמה ריאלית וביולוגיה הצטרפה אצלם למקצועות האנליטיים, אני הייתי מההומנית, והתעקשתי על ביולוגיה כי חיות ריתקו אותי. עד השיעור ההוא, יהושע וגם אני ייעדנו לי עתיד מזהיר בתחום - אולי כווטרינר, אולי כזואולוג. לכן לא היתה שאלה אם אשתתף בניתוח הצפרדע. יהושע הכין אותנו משך שבועות לאירוע החגיגי, שבו נחזה כמו מדענים אמיתיים בכל מרכיבי הגוף. ברור שהיתה לי רתיעה, אבל יהושע אמר שאם ארצה להיות וטרינר אעבור הרבה ניתוחים שכאלה ושהצפרדעים, כמובן, לא יסבלו.

כל ארבעה ילדים קיבלו צפרדע גדולה בתוך צנצנת. אני לא זוכר את כל הפרטים. הרדמנו, חתכנו, ראינו איפה הכליות ואיפה הלבלב. הצפרדעים אכן לא סבלו, אבל מובן שהן לא התעוררו מהפירוק והושלכו לפח. זה בהחלט היה מאלף, והרגשתי כאילו עברתי טקס חניכה בדרכי להיות דוקטור דוליטל. אבל בימים הבאים הצפרדע הזאת לא יצאה לי מהראש. וגם בלילות. ומכיוון שהייתי במגמה הומנית ובשבוע שלאחר מכן הוטל עלינו לכתוב חיבור, כתבתי סיפור על יצורים מכוכב אחר, חביבים מאוד ומפותחים וחכמים להפליא, ועל יום בבית הספר שלהם, בשיעור למדעי היקום, שבו הם מקבלים בצנצנות בני אדם לניתוח. וככה, במחי שיעור אחד, קיבל עתידי תפנית מווטרינריה לחיבור סיפורים מופרכים. אפשר לומר שהודות לצפרדע ההיא, אבל זאת תהיה זילות המת. מה שידעתי אז תקף גם היום: היא מתה לשווא. כבר אז היו בכיתה מכשירי וידאו (כדי שנצפה בשיעורי האנגלית המיתולוגיים), ויכלו להראות לנו בסרט כל מה שראינו בגופות הצפרדעים.

והיה בכיתה גם דגם תלת-ממדי מתפרק של גוף האדם. הריגת הצפרדע לא לימדה אותי שום דבר שלא יכולתי לדעת לו הניחו לה ולאחיותיה להמשיך לקפץ בשלוליות.

הסיפור הזה בנאלי לגמרי, כי הוא מתרחש בעשרות אלפי בתי ספר בעולם כבר עשרות שנים. מיליוני מיליונים של חיות מתות ככה כל הזמן, סתם. סתם סתם סתם. אין כאן אפילו אכזריות או זדון, רק קהות רגש אבסולוטית. שום שאלה, שום הטלת ספק, שום סוגיה מוסרית. הילדים שגילו זעזוע (ובעיקר הילדות) נתפסו כרכרוכיים, אינפנטילים ומטופשים. וככה, בגיל קל לעיצוב, אמת המידה של כולנו נקבעת: בשם המחקר והקידמה כביכול, אין שום משקל לסבל או למוות של מי שאינו אדם.

שיעורי הביולוגיה הם, כמובן, רק צל-צילו של קצה-קרחונה של תעשיית ענק שממשיכה את הקו הזה. בבתי ספר לרפואה ולווטרינריה, במעבדות מחקר לקוסמטיקה או לחומרי ניקוי, במכוני מחקר רפואיים ופסיכולוגיים, בניסויי נשק כימי וביולוגי ובעוד שפע ענפים משגשגים שמגלגלים עשרות מיליארדי דולרים ומחסלים ומענים כמות בלתי נתפסת של חיות. סתם סתם סתם.

דווקא המאבק בניסויים לצורך מוצרי קוסמטיקה וניקוי זכה להצלחה יחסית (ואפשר לקבל רשימה מעודכנת של מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים באתר www.anonymous.org.il) כי קל להבין שאין שום צורך לעוור בייסורים רבבות ארנבות רק כדי ללמוד שלא כדאי לשים אצטון בעיניים. לעומת זאת, התחום המדעי והרפואי עדיין זוכה להילת מגן מוסרית מוצקה, בשם אותו קוד שהושרש בשיעור הביולוגיה ההוא. איכשהו אנחנו מאמינים שבמקרים האלו, החיות משמשות להצלת חיי אדם או לפחות להעלאת איכות החיים שלנו. בלי להיכנס לשאלה האם זה אכן בסיס מוסרי מספק - העובדה היא שאין עדיין מקרה בודד שבו אפשר לטעון חד משמעית שניסוי על בעלי חיים היה הדרך הבלעדית או המהירה ביותר לריפוי בני אדם.

דוקטור אלעד פייגין, מנהל המחלקה הכירורגית בבית חולים בילינסון, אמר לי השבוע: "מבחינה מדעית, ניסוי בבעלי חיים הוא כמו הטלת מטבע: יכול להיות שהמסקנות ישימות לבני אדם, יכול להיות שהן הפוכות ומסוכנות לבני אדם. אין דרך לדעת, זה רק מטעה ומעכב. בשנות החמישים, למשל, חוקרים כרתו לקופים את האונה הקדמית וראו שהם נרגעים. ככה התחילה אופנה איומה של כריתת אונה ימנית לילדים עם בעיות התנהגות ולחולי נפש, עם תוצאות מחרידות. אנשים הפכו נכים קשים, שברי אדם. ודוגמא הפוכה היא הפניצילין, שלמרבה המזל התגלה כשאופנת הניסויים בחיות עדיין לא רווחה. כי על ארנבות הוא בכלל לא משפיע, וחזירי-ים מתים ממנו. יש היום דרכים יעילות בהרבה לחקור מחלות - בעזרת תאי אדם, בעזרת מעקבים קליניים. הניסויים בבעלי חיים הם פשוט מוסד ותעשייה, ורובם אפילו לא מתיימרים לנסות להציל או לרפא אדם - הם מתרחשים לצורכי הוראה או תרגול, או לצורך כתיבת מאמרים מדעיים".

לו היו מחליטים מחר, שאלתי אותו, לבטל את כל הניסויים בחיות, בלי יוצא מן הכלל, כרופא - היית יכול לישון טוב?

"הייתי ישן הרבה יותר טוב", הוא השיב. "ברוטליות ואכזריות בהכרח מנוגדות לאינטליגנציה ולקידמה. כרופא אני מסרב לתת איזושהי הצדקה מעשית לדברים האלה".

יש לא מעט רופאים שמסכימים איתו, אבל רוב הרופאים עוברים מסלול הכשרה שבו אין שום ערעור על הניסויים האלו. וכך קורה שקופים מעונים כדי להוכיח שלא טוב להפריד גורים מאמותיהם, כלבים מתים בייסורי גיהנום כדי לגלות כמה שניות בדיוק לוקח למוח לשבוק מחוסר חמצן, ואלפי חיות מודבקות באיידס (למרות שזו לא מחלה טבעית שלהן) כדי לשאוב תקציבים שמנים מקרנות שנועדו במקור להציל חיי אדם. ובאוניברסיטת בר אילן שלנו נחנך השנה המרכז לחקר המוח, בניהולו של פרופ' משה אבלס. בפקולטה, כפי שפורסם בעיתון "תל-אביב", יהיו כלובים ל-24 קופים, וכן לחתולים ולארנבות. פרופ' אבלס הוא רכש יוקרתי מהאוניברסיטה העברית, ולמעלה מ-20 שנה הוא מתמחה בניתוחים שבהם מנסרים מקופים חיים את מכסה הגולגולת, מחברים אלקטרודות למוחם ומאלצים אותם לבצע פעולות שונות בעזרת מניעת שתייה (הקוף הצמא צריך לבצע את הפעולה הנכונה כדי לזכות במעט מים; לא הרבה, כדי שימשיך לשתף פעולה). רוב ניסויי הבעתה האלה אפילו לא מעמידים פני מחקר - הם מיחזורים של ניסויים קודמים, עם דור חדש של מענים ומעונים.

לו לקופים היה מוח דומה מספיק לשלנו, הרי הם היו יושבים לצידנו על ספסלי האוניברסיטה. המרכז החדש בבר אילן (שדומים לו כבר פועלים באוניברסיטה העברית ובמכון ויצמן), יותר משיכשיר חוקרי מוח מזהירים, עומד להשחית את נפשם של רופאי הנפש הבאים שלנו ולשמש זירת עינויים לכמה מהחיות הכי חביבות על רובנו. בישראל יש כביכול ועדה לפיקוח על ניסויים לבעלי חיים (ובה רוב מוחלט לנציגי התעשייה והמחקר, ומעולם - מעולם! - לא נפסל או עוכב על ידיה אפילו ניסוי אחד), אבל מי שחושב שיש "שם למעלה" מישהו שמפעיל בשמנו שיקול דעת, טועה לגמרי. אם לא אכפת לכם מזה, שיהיה לבריאות ושבת שלום. אבל אם אכפת, אפילו קצת - הציפו את האוניברסיטה במכתבי מחאה, ולא פחות חשוב - את התורמים הנדיבים מבברלי-הילס, שמממנים את הפקולטה. אם אתם סטודנטים באחד מהמוסדות שמארחים בין כותליהם את הסאדיזם המדעי הזה - הפגינו, צאו משיעורים, הביעו את דעתכם. לא בטוח שכל האכזריות תיפסק באחת - אבל לפחות לא יוכלו לטעון שהיא נעשית למענכם ובשמכם.

אפשר לכתוב אל: פרופ' משה קווה, לשכת הנשיא, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 52900. פקס - 03-5353523.

וגם אל: Leslie and Susan Gunda, N.Elm Dr., Beverly Hills, CA 90210, USA
 

ניתן לתרום לאגודה