ניסויים בכפייה בבני אדם ובבעלי חיים ממינים אחרים נעשו במשך שנים רבות, ועדיין נעשים, ברחבי העולם, וגם בישראל. הם נעשים בשם "המדע", "המחקר הרפואי", "הצלת האנושות", "מציאת תרופה לסרטן" וכו', אולם כשבודקים מגלים שהם נעשים מטעמים אנוכיים, ועל חשבון אותם דברים שהם מתיימרים לפעול בשמם: הם לא מצילים את האנושות, הם לא מקדמים את המדע והמחקר הרפואי, הם לא הביאו תרופה לסרטן – להפך: הם מעכבים פיתוח טיפולים רפואיים ופוגעים בבני אדם. אולם, הניסויים בבעלי חיים אינם מהווים רק פגיעה בבני אדם – הם מהווים כמובן גם פגיעה קשה, אולי יותר קשה מכל פגיעה שאפשר להעלות על הדעת, במיליוני בעלי חיים מידי שנה.
ה"ויויסקטורים" (הנסיינים - עורכי הניסויים בבעלי חיים) הם מיעוט קטן, אך בעל הרבה כסף וכוח. בקרב קהילת הרופאים, קיימת הערכה נמוכה כלפי הנסיינים העוסקים בקידום הקריירה והכיס שלהם ושל חברות מסחריות באמצעות התעללות קיצונית ופרימיטיבית בבעלי חיים: מדי שנה הם ממיתים בעינויים במעבדות הניסויים שלהם בישראל (המפגרת יחסית לארה"ב ואירופה מבחינת המעבר לשימוש בשיטות מחקר חדישות) מאות אלפי כלבים, ארנבות, חתולים, עכברים, קופים, חולדות ובעלי חיים אחרים; הם כולאים את בעלי החיים בכלובים קטנים, מרעיבים ומצמיאים אותם, פוגעים בהם באמצעות מכות חשמל, הרעלות, כוויות, שיתוק, עיוורון, ושיטות נוספות רבות כיד הדמיון.
ויויסקטורים העורכים ניסויים מטעים נמצאים בתוך האוניברסיטאות ובמכוני מחקר - קושרים, מצמיאים ומנסרים גולגולות של קופים, עוקרים עיניים לגורי חתולים וחותכים להם חלקים מהמוח, ומכניסים כימיקלים לעיניים של ארנבות עד שהן שוברות את עצמותיהן בניסיון לצאת מהמתקן בו הן מוחזקות, ובצבא - מרעילים ומפוצצים בעלי חיים באמצעי לחימה חדשים, עושים תרגול החייאה באמצעות פציעת והריגת חזירים (שיטה מיושנת שהוכרה כבלתי יעילה עד כדי סיכון חיי-אדם, בגלל השוני בין אנשים וחזירים) ועוד. כל אלה נעשים בדרך כלל ללא כל הרדמה, לעיתים בהרפיית שרירים היקפית (בעל החיים המנותח אינו יכול לזוז אבל נמצא בהכרה מלאה וחש הכל), מאחורי דלתות סגורות, וללא פיקוח ממשי: אלה שאמורים "לפקח" על הניסויים בדרך-כלל מבצעים בעצמם ניסויים בבעלי חיים.
ניסויים בבעלי חיים החלו לשגשג בתקופה שבה החלו לשגשג תיאוריות מוזרות, שידועות כיום בלתי נכונות בעליל. למשל, תפיסתו המכניסטית של רנה דה-קארט, אשר טען שבעלי חיים אינם יכולים לחוש סבל. דה-קארט טען, שצעקות בעלי החיים והתפתלויותיהם במתקני ניסויים אינם ביטוי של סבל, ושבעלי חיים הם למעשה סוג של יצורים מכניים, מכונות חסרות רגשות. כיום אנו יודעים מעבר לכל ספק שדברים אלה מוטעים מבחינה מדעית: בעלי החיים הללו, שעוברים ניסויים מחרידים בגופם, שונים מאתנו ושונים זה מזה מבחינות רבות, אולם הם מסוגלים לחוש כאב בדיוק כמונו; הם זקוקים לחופש, חום, אהבה וחברה בדיוק כמונו, וסובלים כפי שאנחנו היינו סובלים, אם היו כולאים אותנו לכל חיינו בכלוב מתכת קטן ועורכים בגופנו ניסויים; גם להם יש תודעה, מודעות עצמית, מוסר, אישיות, צרכים ורצונות. למעשה, ניסויים בבעלי חיים מוכיחים שוב ושוב את העובדות הללו הזו, ורבים מהם אף מסתמכים עליהן: נסיינים גורמים במכוון כאב ומצוקה לבעלי חיים, בטענה שזה יאפשר להם לפתח טיפולים רפואיים ופסיכולוגים לכאבים ומצוקות של בני אדם (מה שלא עבד עד היום – בגלל ההבדלים בין המינים).
הכוח לפגוע אינו מצדיק את הפגיעה: העובדה שכל אחד מאתנו חלש יותר מבחינה כלכלית ממכוני המחקר או חברות התרופות, והעובדה שחולדות וקופים חלשים מעובדי מכוני המחקר – אינה יכולה להצדיק את הפגיעה בנו ובהם. העובדה שלחולדה אין את היכולת להתנגד למה שעושים לה ולבטא במילים את רגשותיה, אינה מצדיקה את ההתעללות בה ואינה צריכה להיות תירוץ עבור אנשים ועסקים להפוך אותה כלי ל"הוכחת" טענות שמתיישבות עם אינטרסים כלכליים פרטיים. לא ניתן להצדיק פגיעה באחר בגלל היותו עני, חלש, מכוער, חולה, נכה, חסר ידיים, חסר רגליים, או בעל זנב, כנפיים או סנפירים. מישהו אמר פעם: "יבוא יום בו נראה את הניסויים בבעלי חיים בשם הרפואה כפי שאנו רואים כיום את ציד המכשפות בשם הדת." לטובת כולנו, כדאי שהיום הזה יהיה קרוב.
גלריית תמונות (אזהרה: התמונת קשות לצפיה)
האם מוסרי לבצע ניסויים בבעלי חיים? / מאמר של יריב גלבוע בנושא חוסר המוסריות שבפגיעה בבעלי חיים